מיומנה של אם טרייה

בשליש השני את מתה שזה כבר יגיע, את מצפה, מחכה, מפנטזת, מתאפקת לא לקנות כל בגד קטנטן שאת רואה, כל חיתול טטרה עם עננים או כוכבים.
בשליש השלישי את במתח, חששות, מתה מפחד, אני מסוגלת בכלל ללדת? אני מרגישה מספיק תנועות?
שיט אכלתי ירקות לא שטופים, "מושו, תביא לי שוקולד כדי שהוא יזוז", הוא גדול מדי? קטן מדי? הראש למטה? זה נחשב נמוך? הבטן ירדה?
וואי אני לא רואה את המפשעה, מזל שיש לי דולה, אפידורל או בלי?
אני מסוגלת ללדת, בכי, אני לוחצת חזק, הכי חזק שיש לי, זה לא מספיק, המיילדת צועקת "זה הקקי הכי מטורף שיש לך!", הרופא לוחץ על הבטן העליונה שלי ביחד איתי, רגע, ללחוץ עכשיו?
זה ציר? הדופק שלו בסדר? אני לוחצת שוב, הכי חזק שאני מסוגלת, די בטוחה שעשן יוצא לי מהאוזניים.

בכי.

הוא עלי.
אמאל'ה, הוא עלי.
אמאל'ה, אני אמא.

לזה אף אחד לא מכין אותך. לא הדולה, ולא המיילדת, ולא הרופא שרוכן מעליך ודוחף אותו למטה.
פתאום אין תשובות, אין מוניטור שיגיד לך שהוא בטוב, אין בעיטות ותנועות כשאת מתרגשת או כשדפקת חבילת שוקולד. יש אותך. לבד.
עם הידע שיש לך או אין לך, עם השקיות מתחת לעיניים, עם התזמון של מתי ללכת לעשות פיפי, שלא לדבר על קקי, עם הבלי או עם ארוחת צהריים, מתי בכלל אכלתי צהריים?
עם המחשבה התמידית של – רגע, צחצחתי בכלל שיניים היום?
עכשיו יש אותך ואותו. הוא עם גזים, את עייפה, המוצץ נופל לו, הוא בוכה, את מחזירה, 30 שניות, הוא שוב נופל, את מחזירה, 20 שניות, הוא שוב נופל, את מחזירה, את רוצה לעצום עיניים, טוב ילד תמצא את המוצץ לבד. עכשיו גזים, הוא מתפתל, הוא צורח, מאדים, העיניים שלו דומעות, את בוכה עליו, אוי ואבוי, אסור שהוא יראה אותי בוכה, הוא יחשוב שאני חלשה.
אני לא חלשה.

עברו 3 שעות? להכין לו כבר אוכל? אוי הוא מתעורר, לא הספקתי לקפל כביסה, שיט הכביסה במייבש כבר שלושה ימים.
רגעעע, אני רצה לעשות סטריליזציה. רגע, מה לעשות קודם? פיפי או סטריליזציה?
השעון מתקתק. שיט, הוא תיכף יתעורר.
אני חייבת אוויר, אולי נצא החוצה? אבל קריר, אבל הוא לא רגוע, אבל הגזים, אבל אם הוא יהיה רעב? אז להוריד אותו בעגלה או במנשא? אוי המנשא…

הוא עשה אפצ'י, פעמיים! זה תקין??, רגע אני אמדוד לו חום סתם כדי לדעת, לעטוף אותו עם שתי שמיכות? אולי חם כאן מדי?, אולי קר לו?, מושו! הללויה! הוא עשה
קקי.

אני עייפה, זקוקה לאוויר, אני רכבת הרים של הורמונים, אני בוכה, אני מפחדת לבכות, אני אני וזה כל מה שיש לו, אני לא יודעת אם אני טובה, אם אני מחתלת טוב, אם אני גורמת לו להרגיש נעים, אני סביבו, כל הזמן, כל היום, אני לבד או בודדה או איך שלא נקרא לזה, אני רוצה קוקטייל ומסעדה כיפית, אני רוצה לקנות לי פאוץ' ירוק זוהר אבל אין לי מה לעשות איתו, אני רוצה לנפוש, או לבכות ממש, או לחבק את מושו, ואת אורי, ביחד.

אני רכבת הרים של הורמונים.
אני אמא.
טריה.
ממש טריה.
אני בסדר.
אני טובה.

עופרי – אמא טובה דיה
בת 27, תל אביבית, נשואה למושו ההורס, אם טרייה לאורי ההורס לא פחות
מסיימת תואר שני בניהול ופיתוח מערכות חינוך בלתי פורמליות.

 

צילום: ענת וקין

 

תגובות סגורות