אמא לשניים – מלאך למעלה, ותינוק בשר ודם לצידי

אין דבר העומד בפני הרצון

בני בכורי התינוק שזכתי לשאת ברחמי 35 שבועות.
35 שבועות שעברו עלינו בציפייה, התרגשות, הכנות. כן, היו גם פחדים וחששות.
פחדנו קודם כל, (אולי רק אני פחדתי), מאיך נתפקד כהורים עם המגבלות הפיזיות שלנו.
אם זה לא מספיק, חששנו למצבך הבריאותי אחרי שתגיח לעולם. אז הלכתי לכל בדיקה שהרופאים שלחו אותי: סקירת מערכות, חלבון עוברי, סקירת מערכות מכוונת לכליות, אקו לב עובר, מעקב אצל המטולוג, העמסת סוכר, ספירת דם כל שבוע, אולטרסאונד מעקב גדילת עובר.
התיק הרפואי שלך טפח כמעט כמו הבטן שלי. היה לי קשה, אני לא אשקר. כל כך הרבה בדיקות, רופאים ואחיות. שוב להמתין בתור, להפשיל שרוול לבדיקת דם, או להרים חולצה לאולטרסאונד. אבל הדאגה לך ולבריאותך היתה גדולה מהטרחה.
בכל בדיקת אולטרסאונד נזכרתי באולטרסאונד הראשון שלך, שהיית לא יותר מקו קטן ולא ברור, והתרגשתי כל כך לראות אותך גדל. ראיתי את האיברים שלך ואת מערכות הגוף שלך מתפתחות.

בן יקר שלי, לא הסתפקתי בלראות אותך.
קראתי ספרים ומידע על ההתפתחות שלך בכל שבוע ובימי חמישי בלילה, לפני שהלכנו לישון, הייתי מספרת לאבא מה יקרה לך בשבוע הקרוב. איזו מערכת תתפתח ומה יהיה המשקל שלך.
קנינו ריהוט לחדר שייחדנו לך. מיטה, שידה. אבל לא רק. קנינו גם עגלה ואמבטיה קטנה. אפרופו אמבטיה, בטח שמעת שם בפנים שהתווכחתי עם אבא מי יקלח אותך. (הוא כמובן ניצח. כשאבא שלך רוצה משהו, הוא משיג אותו…)

קנינו בגדים בשבילך. בגדים קטנטנים שתהיתי ביני לבין עצמי איך אצליח להלביש לך.
רצינו כל כך לעשות "שמע ישראל" מהערב שנחזור איתך הביתה ועד ללילה לפני הברית, שבו קוראים זוהר. תכננו את מי נזמין לברית וחשבנו אם נזכה לעשות פדיון.
ליווית אותנו בכל רגע במהלך היום משעות הבוקר ועד ההכנות לארוחת ערב כשחשבנו על איך תתרוצץ ביננו ואיך אתה יושב לאכול איתנו.
במשך 35 שבועות התכוננו לשינוי שנעבור, מזוג טרי לזוג הורים. לאחריות, לדאגה, לאושר והסיפוק שמתלווים לזה.
אבל ילד שלי, כל זה נקטע ברגע כואב אחד שאני לא יודעת מתי התרחש.
כשאמרתי לאחות שאני לא מרגישה אותך זז היא שאלה אם אני מרגישה בהריון עדיין.
הייתי כל כך עמוק במחשבות עליך, בחלום ההורות שקרוב להתגשם, אז אמרתי שכן. אני חושבת שאני עדיין מרגישה בהריון.
אבל היא לא מצאה את הדופק שלך אז היא קראה לרופא.
פחדתי מאוד. דאגתי לשלומך.
אני אמא שלך והתפקיד שלי הוא להגן עליך.
מה פתאום אין לך דופק?
זה לא יכול להיות, בטח לא אחרי כל הבדיקות שעשיתי וההכנות לקראת בואך.
עוד 5 שבועות מקסימום אתה צריך לבוא, להפוך אותנו להורים.
ניגשתי לחדר הרופא, שכבתי על המיטה והרמתי חולצה, על המסך מולי ראיתי אותך, בדיוק כמו שראיתי שבוע קודם. גדול, בריא.

אבל אז הרופא שאל איפה בעלי, האבא היקר שלך.
אמר שאני צריכה להתקשר אליו, ושהוא מצטער מאוד, לא ככה הוא חשב שההריון יסתיים אבל אין לו דופק.

לא הבנתי מה הוא אומר לי. שאלתי מה צריך לעשות עכשיו.
הוא אמר שאני צריכה ללכת למיון ושיילדו אותי.
כששמעתי אותו אומר לידה היתה בי תקווה. שאלתי אם תצא חי.
הוא אמר שלא.

לא יכולתי לשמוע את הלא הזה.
ניסיתי להיאחז במשהו.
זה לא הגיוני שנשאתי אותך ברחמי 35 שבועות ולא נזכה לקבל אותך.
שאלתי אם יש סיכוי כלשהו, אולי שתהיה פג וישימו אותך כמה שבועות באינקובטור.
הרופא הסתכל עליי בעיניים מלאות צער וחמלה. הוא לא הצליח לדבר. רק סגר את פיו ונענע בראשו לשלילה.
כשאני עוד לא לגמרי מעכלת שאתה אינך, התקשרתי אליו. כשדמעות חונקות את גרוני נאלצתי לספר לו שחלום ההורות מתרחק מאיתנו.
נסעתי לבית חולים בעיניים דומעות כדי ללדת אותך, תינוק שלי שלא יבכה ברגע שיגיח לעולם.

אחרי 26 שעות של אשפוז, שמתוכן 17 שעות עם בלון, קרוב ל-9 שעות בחדר לידה, זירוז וטשטוש, תוך 3 שעות מפקיעת מי השפיר, ילדתי אותך, בני בכורי.
לא יכולת לעזור לי להוציא אותך לעולם אז זה כאב. כאב פיזית ונפשית.
הלידה היתה טבעית. כשיצאת חיכיתי לשמוע את הבכי שלך. עוד היתה בי תקווה שנזכה לעשות פדיון. פטר רחם.
במקום הבכי שלך היתה דממה וריקנות. לא הצלחתי לבכות אבל הרגשתי הקלה שזה נגמר.
ביקשתי לראות אותך. רציתי לזכור אותך, להיפרד ממך. שמו אותך על הבטן שלי. היית יפה ומושלם.

עם כל הכאב, זכינו לחזות בפלא הבריאה. זכיתי לשאת אותך ברחמי 35 שבועות, להרגיש ולראות אותך גדל ומתפתח.
בני בכורי, המלאך שזכיתי לשאת ברחמי 35 שבועות.

 

שנה וחודשיים אחר כך

שנה וחודשיים שיחד, צמחנו מהמשבר הזה שיכול היה להרוס כל חלקה טובה שבנינו. פיללנו וייחלנו לילד שיהפוך אותנו מזוג למשפחה.

תפילותינו נענו ובערב שמחת תורה תשע"ח, החלה תקופה חדשה בביתנו, כשגיליתי שבדיקת הריון יצאה חיובית.
תקופה שבה כל בדיקה גורמת ללב להתפוצץ מדאגה, ודקה אחרי להתפוצץ מאהבה לעובר שמתפתח וגדל ברחמי.
תקופה שכל שבוע שעובר מביא איתו הקלה וחשש באותה נשימה.

במהלך השקיפות העורפית שאלתי למין העובר והרופא אמר לי שזאת בת. חזרתי הביתה שמחה וטובת לב, ואני ובעלי היקר התחלנו לדבר אליה בלשון נקבה. אמרנו לה שאנחנו מחכים ומצפים לה. תכננו לקנות בגדים ורודים וסרטים לשיער.
בסקירת המערכות הראשונה הרופא שאל אותי אם אני יודעת את המין. אמרתי לו כן, זו בת. השיב לי לא. זה בן. אמרתי אתה בטוח? ענה לי כן, הנה תראי.

בשבוע 30 להריון, לאחר חודש של מעקב במרפאה להריון בסיכון, הוחלט לאשפז אותי לשמירת היריון. שמירת הריון שנבעה מהיותי אתגר לרפואה.

בעקבות הלידה השקטה, הרופא במחלקה להריון בסיכון החליט ליילד אותי מוקדם, בשבוע 37.
כשבעלי היקר הבין שהלידה תהיה יזומה, החליט להתעקש שהיא תתרחש ביום חמישי, כדי שהברית תהיה ביום חמישי והאורחים לא ימהרו ללכת.
הסברתי לו שאם יתחילו את הליך הזירוז ביום חמישי, הלידה עצמה יכולה להתרחש ביום שישי או חלילה לגלוש לשבת.
אז אחרי שהוא שיגע את כל רופאי המחלקה, הם בסוף נענו וכמעט חודשיים של אשפוז במחלקה להריון בסיכון, ביום חמישי, ה-24.05.2018, בשעות הצהריים התחלתי את הזירוז.

לא קשה לנחש מה קרה בסוף, נכון?
הלידה נכנסה אל תוך השבת וכך, ביום שישי ה-25.05.2018, בשעה 23:20 הגיח לעולם בני הראשון, אך לא הבכור, אח למלאך ששומר עליו מלמעלה.

ימים ספורים לאחר מכן, כשיצאתי מבית החולים אחרי אשפוז של כמעט חודש רצוף, בידיים מלאות, ועיניים דומעות, ברכת שהחיינו יצאה מפי בלי לחשוב פעמיים בכלל.

צילה ניהוז-שלי, נשואה באושר, אמא ל-2. מלאך למעלה ותינוק בשר ודם לצידי.

תגובות סגורות