אמאל'ה – אני אימא צעירה וטרייה!

האם קרה לכן פעם שביקשתן משהו בציניות, בלי שום רצינות, ופתאום הוא התגשם? לי זה קרה.
כשהייתי בקורס החייאת תינוקות בשנה ג' ללימודים שלי, צילמתי את בובת התינוק של הקורס והעליתי אותה לסטורי תחת הכותרת: "בקרוב אצלי"
התגובות לא איחרו להגיע: "יאללה, בשנה הבאה", "בעזרת השם", "עוד מעט" ועוד ועוד.
תאמינו או לא, אבל אני לא האמנתי שתוך שנה בדיוק אלד את בני הבכור.
את מתן הכרתי בחג השבועות. ההיכרות נעשתה בקבוצת שידוכים בווטסאפ, המקום האחרון שחשבתי שבו אמצא את אהבת חיי.
הוא כתב לי משהו כמו: "אני מתן… ראיתי את הפרטים שלך ואשמח שנכיר."
קיבלתי את הצעתו והתכתבנו ימים ולילות שלמים, עד שנפגשנו. כשנפגשנו היו לי פרפרים בבטן. ידעתי שזה לא מרעב.
החיוך שלו המיס אותי וידעתי שאני הולכת להתאהב בו. זה בהחלט קרה.
תוך ארבעה חודשים התארסנו ולאחר ארבעה חודשים של ארגונים וסידורים, התחתנו.
ברוך השם זכיתי להיקלט די מהר. עוד לא עיכלתי את זה שאני נשואה וכבר הייתי בהיריון.

בשליש הראשון הרגשתי כל כך מוזר. עוד לא האמנתי שיש לי בתוך הבטן יצור קטן שמיום ליום נהיה גדול יותר ותופס לי מקום בבטן, והדבר הזה שאני שומעת במוניטור זה הדופק הקטן והמקסים שלו.
הבחילות וההקאות לא איחרו לבוא והרגשתי שהגוף שלי קורס.
דיברתי אל התינוק שבבטן כל יום ויום. ביקשתי ממנו להקל עליי ולא לגזול ממני את כל הכוחות.

בשליש השני היו לי סחרחורות די תכופות, התעלפתי פעם אחת בים וידעתי שאני לא שותה מספיק. אמרתי לעצמי: "די, עדי. את חייבת להיות חזקה בשביל הבן שלך. את חייבת שהבן שלך יתחזק, ואת כל הכוחות הוא מקבל אך ורק ממך."
לקחתי את המושכות לידיים, התחלתי לשתות יותר וגם קיבלתי עירויי ברזל. לאט לאט המצב השתפר והרגשתי קצת יותר חזקה, אבל עדיין מאוד עייפה. אין ספק שלהיות בהיריון זה מעייף.

בשליש השלישי הרגשתי שזהו, נמאס לי. אני חייבת להוציא את התינוק הזה בתאריך המשוער ולא אחריו ולא משנה מה קורה. הבטן כבר מעיקה, נהייתה כבדה ואני כבר לא כזאת קלילה כפי שהייתי.
התאריך המשוער הגיע וחייכתי לעצמי. אמרתי: "הנה, זהו, היום אני יולדת."
ככה החלטתי.
יצאתי להליכות, עשיתי תרגילי ספורט, הגיע הערב והחיוך ירד מהפנים.
אמרתי למתן: "אוף, עשיתי הכול. למה הוא לא רוצה לצאת?"
הוא ענה לי תשובה כל כך מקסימה שחיממה לי את הלב:
"טוב לו בבטן שלך."

אחרי המשוער, נהייתי לחוצה מאוד. לא ידעתי מתי הצירים יתפסו אותי ולא ידעתי מהי רמת הכאב. כל כאב קטן בבטן תפס אותי בהיכון. הכנתי תיק מראש ואמרתי למתן: "זהו, היום אני יולדת."
למרות הכאבים התאפקתי. אמרתי לעצמי: "בטוח שהכאבים יהיו הרבה יותר חזקים. הכאב שיש לי עכשיו קטן עליי."
כך באמת היה.
יום לפני הלידה, ב-30.12.18, הרגשתי שמושכים לי את הגב ודוקרים אותי בבטן. הכאבים היו איומים ובלתי נסבלים. נסעתי עם מתן ואימא שלי לבית החולים וכבר למחרת, ב-31.12.18, ילדתי.
הלידה הייתה קשה. לידת ואקום.
ברגע שהתינוק הונח עליי צרחתי.
נבהלתי כל כך לראות אותו.
אמרתי לצוות הרפואי: "תנקו אותו קודם כל! אמרתי לכם לנקות אותו!"
לא נגעלתי, אבל פשוט נבהלתי לראות אותו במצב הזה.
רק לאחר שנייה התחוור לי שילדתי. איך? מה? מה קורה פה?
התחתנתי לפני פחות משנה, עוד שנייה אני בת 23 ויש שיגידו שאני עדיין ילדה. איך פתאום יש לי ילד משלי?

רק כשנכנסתי לחדר התאוששות, המחשבות עשו לי בלאגן אחד גדול בראש. הן התרוצצו בראשי ללא הרף.
כל כך פחדתי מהתינוק הקטן הזה, פחדתי להחזיק אותו, פחדתי ללטף אותו, פחדתי שהוא יהיה עליי.
כשהגעתי לבית של ההורים הרשיתי לעצמי לקחת אותו אליי, אבל הכאבים היו נוראיים ולא הייתי מסוגלת לטפל בו.
נכנסתי ללופ של מחשבות איומות, מחשבות של "מה אני עושה עכשיו? איך אני מטפלת בדבר המדהים הזה כשאני לא מסוגלת לקום מבלי לצרוח מהכאבים של התפרים?"
במשך שבועיים שלמים התפתלתי, צעקתי, צרחתי ואפילו הייתי שלוש פעמים במיון יולדות. רק כשהשבועיים האלו חלפו, הכאבים פחתו בהדרגה.
פתאום התחלתי לחייך.
פתאום התחלתי להחזיק.
פתאום התחלתי להבין.
אני אימא.
אני אימא.
אני אימא.

אני אימא של דביר, התינוק הכי מדהים בעולם.
התינוק שמחייך אליי מהרגע הראשון שהתאוששתי.
התינוק שצוחק מכל דבר שאני אומרת ומכל מבט שאני עושה.
התינוק שעוקב אחרי כל מקום שאני הולכת.
התינוק שמשמיע קולות כל כך נעימים לאוזן.
התינוק שעושה לי כל כך טוב על הלב.
התינוק שגורם לי לבכות מאושר ומהתרגשות.
התינוק שגורם לי לצחוק בקולי קולות.
התינוק שהופך את היום שלי ליום שמח.

התינוק שהפך אותי לאימא צעירה וטרייה,
שהפך אותי לאימא מאושרת.

תגובות סגורות